אל תיקח לו את הכרית!

היתה מדינה פעם, לא לפני הרבה שנים, מאוד נאורה פילוסופית תרבותיים ומה לא… הם עבדו לפי ההיגיון ה"בריא" שלהם וככה חיו באושר כמה וכמה שנים. מה קרה איתה בסוף?

בפרשת השבוע 'כי תצא' אנו לומדים, שאדם שהלווה לחברו ממון יכול לדרוש ממנו חפץ כמשכון עבור ההלוואה. אולם, התורה אוסרת עלינו לקחת פריט שימושי בחיי היומיום. למשל, אם הלווה שנתן את הכרית היחידה שלו כמשכון, יהיה על המלווה להשיב לו אותה מדי לילה.

התורה מסיימת את הנושא במילים: "ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך". רש"י, פרשן המקרא הגדול מבאר שאפילו אם הלווה לא יעריך את מעשה החסד שלך, הפעולה תהיה ראויה לשבח בעיני הבורא.

סניגורם של ישראל, רבי לוי מברדיצ'ב הסביר את הרעיון מאחורי דבריו של רש"י: ישנם כאלו העושים מעשים טובים כי הם מצפים להכרה, הערכה או דברי תודה. הפסוק מלמד אותנו שהדרך הטובה ביותר לבצע מצוה היא לא למען קבלת תגמול – אם כי וודאי שהתגמול יגיע בסופו של דבר – אלא למען האלוקים.

"ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך". אנחנו צריכים לבצע את המצווה משום שהאלוקים ציווה אותה, ולא בשל השכר שנקבל.

פעם רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) בירך זוג בלי ילדים שבתוך שנה הם יחבקו תינוק קטן. משמים יצאה בת קול והכריזה שישראל בעל שם טוב איבד את חלקו בעולם הבא. הבעל שם טוב שמח מאוד והחל לרקוד ואמר: כעת יש לי הזדמנות לעבוד את הבורא לשם שמים בלבד. מיד יצאה בת קול נוספת והכריזה שלא זו בלבד שישיבו לו את חלקו בגן-עדן, אלא אף יכפילו אותו.

אגב, מהמדינה ה"נאורה" וה"תרבותית" יצאה השואה, 6 מיליון נרצחו. הם הסתמכו אך ורק על שכלם ועל ההיגיון שלהם, וזו התוצאה.

שבת שלום ומבורך.

 

הדפס

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>